ספורט: חובה או הנאה?

כשקראתי את Freakonomics, אחד הנושאים שהספר מדבר עליהם בהרחבה הוא התמריצים. יש המון דוגמאות, לתרמיץ חיובי / שלילי ומוראלי. המחברים (לווינט ודובנר – אם עדיין לא קראתם – אני ממליץ על הספר שעוסק בכלכלה מזווית ראייה מודרנית, יש גם אחלה בלוג) חושבים שרוב הנושאים בעולם ניתנים לפתרון על ידי מערכת תמריצים מסודרת.
מתאים לכלכלנים, לחשוב שתמריצים פותרים הכל.

ולמה אני נזכר בזה? GymPact (אתר ואפליקצייה) יושב בול על התובנה הזו – ומאפשר לך לתכנן כמות אימונים שבועית ולקבוע כמה 'תיקנס' אם לא תעמוד במכסה שקבעת לעצמך. אם אתה מתאמן כמו שצריך – אתה מקבל את התמריצים, ואם לא – אתה משלם אותם. המודל העסקי מאחורי התפסיה היא שהאנשים שלא עומדים בהתחייבויות – משלמים לאלו שכן, וכנראה יש יותר כאלה שלא יעמדו בהתחייבויות.
עד כאן – פשוט (אם כי ניתן לוויכוח עד כמה המודל הזה יכול לעבוד). המודל יתרסק ברגע שתאמץ אותו קבוצת ספורטאים, או שפשוט אנשים יקבעו לעצמם רף נמוך יותר ממה שהם באמת מתאמנים. אני מאוד מסכים שהפחד מהפסד גדול מהרצון להרוויח (ע"ע כהנמן שזכה בפרס נובל בכלכלה), ולכן החשש מלהפסיד כסף יניע יותר אנשים להתאמן – מהרצון להרוויח.
זו תובנה נכונה, אבל..

האם אנשים שרוצים להתאמן וזקוקים לדחיפה קלה (הרי אנשי ברזל לא זקוקים לאפליקצייה שכזו, הם לא בדיוק קהל היעד..). עד כמה האנשים שזקוקים לדחיפה – יתחילו להתאמן / לא יפסידו אימונים בגלל החשש מהאפליקצייה?
חדרי כושר בנויים על המודל העסקי ההפוך – אנשים שנרשמים לשנה שלמה, ואחרי 3 חודשים מפסיקים לבוא להתאמן. הרי אם כל האנשים שנרשמו למכון – היו מגיעים להתאמן, המכון היה עולה על גדותיו..

בקיצור, לדעתי לקחו את תיאוריות הכלכלה והטכנולוגיה – צעד אחד קדימה.. כנראה קדימה מדי.
ומי שבאמת רוצה להבין את התפיסה של Freakonomics, יש כתבה בבלוג על הקשר בין כיוון החנייה של המכוניות (קדימה / אחורה) – ובין המורל בחברה..