על Square, חברה שנותנת אפשרות סליקה (קבלת תשלום ע"י בית עסק) – ע"י שימוש בiPhone. זו החברה הראשונה שהעמידה אלטרנטיבה ראוייה לתשלום בקופה עם כרטיס אשראי, תחום שכמעט אין בו חדשנות. עם ג'ק דורסי כיזם (היזם של Twitter) - לא פלא שויזה העולמית השקיעה בהם כסף.
החברה נמצאת בגידול מטורף – היא מעבדת (סולקת) עסקאות במחזור שצומח בצורה משמעותית.
אם לפני שנה Square הייתה סולקת מחזור של 1 מיליון דולר ביום – כיום המחזור הוא 11 מיליון דולר ביום; גידול של פי 11 תוך שנה! לפי החישובים שלי, תוך שנה מהיום Square סולקת יותר מכל מה שחברות כרטיסי האשראי בישראל (לאומי-קארד, כ.א.ל וישראכרט) סולקות בשנה (לפי קצב הגידול הנוכחי שלה). זה אומר שויזה הצליחה 'להצמיח' לעצמה מדינה נוספת שמשתמשת בכרטיסי אשראי.
אבל זה לא הסיפור האמיתי. אותי מעניין כיצד קורא שיזם מבחוץ קורא תיגר על תחום שנשלט לגמרי שנים ע"י חברות ענק. התשובה הברורה היא שאין לחברות אינטרס להתחרות בעצמן, ורק כאשר קמה תחרות משמעותית – הן מנסות לחבור לה. עובדה, ויזה רכשה חלק מSquare. וזה לא שונה בתחומים אחרים כמו טלויזיה, בנקאות, תקשורת ועוד. אבל זה קצת מעבר לזה, כי עובדה שג'ק דורסי הוא לא מישהו שפרש מחברת כרטיסי אשראי – לאחר שחשב על הרעיון הזה.
אנחנו נמצאים בתקופה שהסלולאר והאינטרנט מאפשרים לאנשים עם חזון ומוטיבציה לקרוא תיגר על מודלים עסקיים שעבדו במשך שנים. אנחנו משנים את הדרך שבה אנחנו צופים בטלויזיה, בוחרים מה להזמין במסעדה, משלמים חשבונות ומתעדכנים מה קורה אצל חברינו. ובכל זאת, פורצי הדרך הגדולים הם חברות שהוקמו ע"י אנשים מחוץ לתעשייה בדרך כלל. אנשים שניסו לפתור בעייה קטנה, ובדרך שינו את כל העולם.
האם זה חדשנות – או בכלל מרד?
האם חברות גדולות יכולות לנהל תהליך חדשנות שבא מבפנים, יש לזה סיכוי בכלל?
